ומה אם העסק שלך עדיין לא חזר לשגרה מאז המלחמה?

התכנסות. פיסלה: תמר לידור (אמא שלי המוכשרת!)

אנחנו כאילו כבר אמורות להיות מתורגלות בזמנים של מצבי חירום במדינה שמשפיעים על העסק שלנו.

קורונה, ה-7 באוקטובר, מלחמת איראן הראשונה והשנייה.

כל אירוע כזה הוא טלטלה גדולה לעסק, אבל הוא קודם כל טלטלה אישית גדולה.

כל אחת מתמודדת אחרת במצבי הקיצון האלה.

אנחנו אנושיות, מה לעשות, ואין שום דרך לשנות את זה. 

אני לא יודעת מה איתך, אבל לי לוקח זמן להתאפס בכל פעם מחדש.

יש את מי שגם בזמנים האלה ממשיכות קדימה בכל הכח. אני זוכרת בזמן הקורונה שבכל מקום דיברו על לעשות מהלימונים לימונדה. אבל לי בכלל לא התחשק לעשות לימונדה. היינו באירוע כל כך מוטרף, והייתי צריכה זמן כדי להבין איך אני מייצרת לי שגרה של עשייה בדרך שמיטיבה איתי ועם מי שסביבי, בהתאם ליכולות ולאילוצים של אותה תקופה.

כשהתחילה המלחמה זה היה סיפור אחר, אבל גם דומה מבחינות מסוימות. פרויקטים התאדו. הכל קפא. אבל גם הנפש התערערה. מדינה שלמה עברה למצב הישרדות. מה עושים עכשיו עם העסק? איך משווקים בתקופה כזאת? ואיך מיישבים בין אלף הצרכים השונים שמגיעים מהגוף ומהנפש?

אחרי משבר כזה, לפעמים אפשר לחזור לעניינים צ'יק צ'ק, אבל הרבה פעמים זה לוקח זמן. לפעמים אפילו הרבה זמן. אם את מרגישה שלמרות שעברו כמה שבועות מאז ה"חזרה לשגרה", עדיין לא חזרת לעצמך - קודם כל תדעי שאת לא לבד. ושאת ממש בסדר. ושזה כל כך הגיוני וסביר שאנחנו לא "חוזרות לעצמנו" מיד עם ההודעה על הפסקת האש, כי מה זה בכלל אומר "לחזור לעצמי", אחרי אירוע שמשנה את איך שאני חווה את העולם. אני שומעת מסביבי כל הזמן על תחושת תקיעות שלא עוברת, ורואה שמדובר על משהו גדול יותר ממקרה אישי כזה או אחר. יש פה משהו רחב יותר. אנחנו ביחד בזה.  

אז מה בכל זאת יכול לעזור לחזור לעשייה מיטיבה במצבי קיצון כאלה? מה יכול להחזיק אותנו מועילות לסביבה וגם לעצמנו? 

הנה כמה דברים, ומוזמנות להוסיף לנו גם עוד.

1. קבלה של המציאות - קודם כל לקבל את זה שזה המצב כרגע. ואם לא התאוששתן עדיין מהמלחמה האחרונה עם איראן, ואם האנרגיות לא חזרו עדיין, ואם יש עדיין תחושה של תקיעות - זה מה שקורה עכשיו. אין מה לשפוט את זה. אין מה להילחם בזה. זאת המציאות. ועכשיו אפשר להבין איך מייצרים שינויים עדינים אך משמעותיים שלא הולכים נגד עצמנו ונגד החוויה שלנו, אלא איתנו, בעדנו.

2. אנשים - לפגוש אנשים. המלחמה גורמת לנו להסתגרות. בממ"דים, במקלטים, בבית. הדרך להתאושש היא לצאת החוצה, לפגוש, לדבר, לפרוק, לשחרר. אחד הדברים הטובים ביותר שאני עושה למען עצמי ולמען העסק שלי הוא יום עבודה משותף עם חברה פעם בשבוע. אנחנו יושבות ביחד וכל אחת עובדת על הדברים שלה, אבל יש לנו אחת את השנייה. לא ייאמן עד כמה יום העבודה הזה אפקטיבי, משחרר תקיעויות, פותח אפיקים חדשים. ועד כמה הוא מהנה. תמצאו לעצמכן את הדרך שלכן לפגוש אנשים ולעשות ביחד דברים שטובים לכן.

3. נתינה - הניסיון שלי לימד אותי שכשאני נמצאת בתקיעות, אחד הדברים שהכי מרימים אותי ומוציאים אותי משם זה להיות בנתינה לאחרים. ברגע שאני שואלת את עצמי מה אני יכולה לתת, ואז מציעה את זה לעולם, מערכת היחסים שלי עם העולם משתנה. אני מייצרת תנועה, וכמו תמיד - תנועה מביאה תנועה. נתינה יכולה להיות בהמון דרכים. בהקשר ישיר לעשייה העסקית שלכן או בלי קשר אליה בכלל. העיקר לייצר תנועה, לשחרר את התקיעות, ולגלות אפשרויות חדשות.

4. חשיבה מחדש - אם את לא יוצאת מהתקיעות, ייתכן שיש פה משהו מעבר. לפעמים העצירה שנכפתה עלינו מבחוץ, גורמת לנו לעצור את התנועה האוטומטית שהיינו בתוכה, ופתאום דברים שלא היו מדויקים לנו אבל התעלמנו מהם - לא מוכנים יותר שנתעלם מהם ונמשיך הלאה כרגיל. הם דורשים תשומת לב, ולא מוכנים שנמשיך מתוך אינרציה, שבלאו הכי כבר נעצרה. זאת הזדמנות להתבונן ולשים לב מהם הדברים שקשה לי לחזור אליהם? האם יש דברים שאני כבר לא מאמינה בהם? שכבר לא נכונים לי? האם יש משהו בעסק שמבקש כיוונון מחדש? כל עצירה היא הזדמנות לבחינה ודיוק - וחזרה לתנועה קלה וטבעית יותר.

בסופו של דבר, חשוב לזכור שאנחנו כל הזמן בתוך שינוי, וגם המצב הנוכחי הוא זמני. גם הגל הזה יעבור. זה חלק מהיותנו אנושיות. וטוב שכך.

-----------------------

אם משהו בטקסט נגע בך, או שיש לך שאלה, הארה או תהייה - מוזמנת מאוד לכתוב לי. אני תמיד שמחה לשמוע.

lidor.hagar@gmail.com

מכירה מישהי שיכולה להיתרם מהטקסט? פעם מישהו אמר לי "אל תתלבטי. אם יש משהו שנראה לך שיעניין אותי, שלחי לי". אימצתי את זה, וזה הוביל לדברים נהדרים. ממליצה גם לך :)