את הילה הכרתי בבליינד-דייט. באותה תקופה התנדבתי בעמותת עלם, וכשמרכזת הפרויקט שבו התנדבתי שמעה שעזבתי את העבודה שלי ושאני מתעניינת בעסקים חברתיים, היא אמרה שאני חייבת לפגוש את הילה. אמרתי כן כן, לקחתי את המספר, ולא התקשרתי. הייתי בתקופה שבה רצו להכיר לי חצי עולם, ולא הגעתי לזה. אחרי כמה ימים היא שאלה אותי אם דיברתי איתה, והיה לי לא נעים, אז התקשרתי. היתה לי חצי שעה לפני שהייתי צריכה לצאת מהבית. דיברנו שעה. בסוף השיחה קבענו להיפגש. היתה פגישה מדהימה, תחושה של הפרייה הדדית, של משהו מיוחד שנוצר. אבל לא היה שום דבר קונקרטי על הפרק. אני חיפשתי אז עבודה כשכירה, הילה בדיוק הקימה עסק חדש. סיימנו את הפגישה באמירה שאולי מתישהו תצוץ דרך לשתף פעולה. אחרי שבוע הילה כתבה לי שיש לה רעיון למשהו כזה. נפגשנו שוב. שוב היתה פגישה מרוממת, תחושה שכל אחת נותנת מעצמה, ונוצר משהו חדש ומלהיב. בסוף הפגישה הילה שאלה אותי בספונטניות אם אני רוצה להיות שותפה שלה בעסק. זה קצת כמו להציע נישואין בדייט שני, ולהתכוון לזה. התשובה שלי היתה הרבה יותר מיושבת. אמרתי לה שצריך להבין בדיוק מה זה אומר ואיך זה נראה. אבל שזה מרגיש ממש נכון!
תכף אחזור לספר איך בנינו מאותה נקודה את השותפות שלנו. אבל אקפוץ רגע חמש שנים קדימה כדי לספר שמאז אנחנו שותפות ב"עיינה", עסק לייעוץ אסטרטגי לקיימות, ושהשותפות שיש בינינו כל השנים האלה היא שותפות נדירה. זו לאו דווקא שותפות של תמונות זוהרות ומחייכות בפייסבוק. זו שותפות של אמון מלא, פרגון תמידי, הערכה הדדית, הפרייה הדדית, התמודדות כנה עם אתגרים ורצון אמיתי של כל אחת מאיתנו שלשנייה יהוה הכי טוב שאפשר.
בפוסט הזה אני רוצה לספר מתוך חוויית השותפות האישית שלי איך נראית בעיניי שותפות מדהימה, ומה עשינו כדי ליצור אותה.
כשאני מסתכלת על השותפות בינינו, אני מזהה כמה מאפיינים שהופכים אותה למדהימה באמת. אפרט על כל אחד מהם:
הערכה - כשהתחלנו לעבוד ביחד, הילה היתה נוהגת לומר לי תודה על דברים שעשיתי למען העסק. בהתחלה זה היה נראה לי מאוד משונה. מה זאת אומרת "תודה", אני לא עושה את זה בשבילה הרי, זה גם העסק שלי. אבל אז שמתי לב כמה זה נעים שהיא באמת רואה את המאמצים שלי. שהיא אף פעם אף פעם לא לוקחת משהו כמובן מאליו, שהיא באמת וממש מעריכה את מה שאני עושה, ולא דורשת ממני שום דבר. אימצתי את ההרגל הזה עם כל לבי. לא מזמן הודיתי למישהי על משהו שהיא עשתה כחלק מפעילות חברתית משותפת, והיא אמרה לי שאני לא צריכה להודות לה, היא הרי עושה את זה כי היא מאמינה במטרה המשותפת. פתאום ראיתי כמה השתניתי מהבחינה הזאת בעצמי, כמה זה הפך להיות לי קל להביע תמיד הערכה כשאני חשה אותה, וכמה זה עושה נעים לי עצמי להסתכל בעין מעריכה ומוקירה על העולם, מתוך תודעת פרגון.
רצון של כל אחת שלשנייה יהיה טוב - במהלך שנות השותפות בינינו קרו כמה מקרים שבהם התווכחנו איך לחלק בינינו הכנסות מפרויקט מסוים. תמיד הויכוח סבב סביב זה שכל אחת חשבה שהשנייה צריכה לקבל יותר. זה בא ממקום אמיתי. כל אחת ראתה את היקף ההשקעה והעבודה של השנייה, וחשבה שמגיע לה עוד. במצב כזה, שבו לכל אחת באמת חשוב שלשנייה יהיה טוב, זה בלתי נמנע להגיע להסכמה שטובה לכל הצדדים.
באחד הפרויקטים המשותפים שלנו הלקוח שילם את הכסף להילה, והיא היתה אמורה להעביר לי את חלקי. הופתעתי כשראיתי בחשבון הבנק שלי שבלי להגיד לי היא העבירה לי סכום גבוה יותר משסיכמנו. כששאלתי אותה על זה היא אמרה שהיא הרגישה שהגיע לי יותר. התחושה היתה מאוד נעימה. החלטתי להשקיע את ההפרש בין הסכומים בחזרה בהילה, וקניתי לה במתנה קורס שידעתי שהיא לא תקנה לעצמה. כך הכסף חזר אליה, ושתינו הרגשנו מורווחות.
הפרייה הדדית וסינרגיה - יש לנו חזון משותף, אבל כל אחת מאיתנו מביאה ניסיון שונה, מיומנויות שונות וכישורים שונים. לדוגמא, הילה מדהימה בלהעלות בשניות אינספור רעיונות סופר יצירתיים ומקוריים. אני טובה בלקחת את הרעיונות האלה ולחבר אותם לקרקע. לכן כשאנחנו עובדות ביחד אנחנו יכולות ממש לראות איך התוצר מתעלה בכמה רמות על כל דבר שכל אחת מאיתנו יכלה לייצר לבדה, דווקא בזכות ההבדלים בינינו.
פתיחות וכנות רדיקליות - כששומרים דברים בבטן, הם גדלים. כשפותחים אותם, זו יכולה להיות הזדמנות לקפיצת מדרגה גם בשותפות וגם בעסק. היתה תקופה שהרגשתי שאני פחות מחוברת למה שאנחנו עושות. שמשהו בעסק לא יושב לי עד הסוף. מאוד חששתי מהמשמעויות של דבר כזה, ומאוד חששתי להעלות את זה. ומה קרה כששיתפתי את הילה בתחושות שלי? התברר לי שגם היא מרגישה כמוני, וזה היה הטריגר שהוביל אותנו לחשוב מחדש על העסק ולדייק עוד יותר את הפעילות שלנו, כך שהיא תתאים יותר לצרכים (השונים) של כל אחת מאיתנו.
גם כשיש דברים קשים או לא נעימים, הניסיון לימד אותי שהפתיחה שלהם, קשה ככל שתהיה, מובילה תמיד לדברים טובים ואף מפתיעים.
להתמקד במה שחשוב - תמיד יהיו אי הסכמות. השאלה היא עד כמה כל אחת מאיתנו מתעקשת על עמדתה כשאנחנו חושבות אחרת. לפעמים אין פיתרון שמתאים לשתינו, לפעמים צריך לבחור. ובמקרים כאלו כל אחת עושה את החישוב שלה - עד כמה חשוב לי להתעקש על זה? אם זה חשוב מספיק לשתינו, אנחנו נתעקש עד שנמצא בכל זאת את הפיתרון שטוב לשתינו. ולפעמים אחת מאיתנו תראה שזה לא חשוב לה מספיק, ותוותר. במאזן הכולל, כשכל אחת מחזיקה את זה שלא הכל חשוב באותה מידה, זה איכשהו מתאזן, בדרך שלא מרגישה כמו פשרה, אלא כמו גמישות בריאה ודינמית.
אמון - זה הבסיס. להכל. בלי זה, איך אפשר בכלל לבנות משהו ביחד? (ורק על זה אפשר לכתוב מאמר שלם…)
אז איך יצרנו את השותפות הזאת?
קודם כל, היה לנו המון מזל שנפגשנו בדיוק בזמן ובמקום הנכונים. אבל זה לא רק זה. היתה לכל אחת מאיתנו נכונות ללמוד מהשנייה ולהתגמש כשצריך. הרצון לחיות את החזון שלנו בעצמנו, הלכה למעשה, הוביל אותנו ליצור תרבות ארגונית שמאופיינת על ידי אותם המאפיינים שפירטתי מעלה, והיא זו שמשמרת ומטפחת לאורך השנים את מערכת היחסים המיוחדת שיצרנו.
אבל הזרעים נטמנו כבר במפגשים הראשונים שלנו.
בחזרה לסיפור שהתחלתי לספר בתחילת הפוסט.
אחרי שהילה הציעה לי להיות שותפה שלה ואני אמרתי שזה מרגיש לי נכון, התחלנו בכמה מפגשים של ימים מלאים.
לא קיבלנו החלטות הרות גורל, פשוט התחלנו להיפגש ולראות מה יקרה.
במפגשים הראשונים הקדשנו כמה שעות שבהן כל אחת סיפרה לשניה את סיפור חייה. כולל גם את הדברים שבדרך כלל לא מספרים בהיכרויות ראשוניות שכאלה. סיפרנו בפתיחות ובגילוי לב, וכך למדנו אחת על השניה מבין השורות מה מניע אותנו, מה מפעיל אותנו, מה קשה לנו, מה משמח אותנו. הסכמנו להיחשף ולהיות פגיעות. כך יצרנו אמון ותחושה שאנחנו יכולות באמת לסמוך אחת על השניה. באותן שיחות ראשונות סיפרתי להילה גם שאני רוצה להיכנס להיריון בזמן הקרוב יחסית. לא משהו שהייתי מספרת בראיון עבודה, למשל. אבל כאן זה היה ברור שאפשר. יצרנו בסיס חזק מספיק כדי לעמוד גם באתגרים כאלה ואחרים בהמשך.
אח"כ עשינו תיאום ציפיות מלא לגבי איך אנחנו רואות את העסק. כשאני אומרת תיאום ציפיות מלא, אני מתכוונת שדיברנו על הכל, החל מהחזון והמטרות של העסק, דרך כמה כל אחת מאיתנו רוצה להרוויח, ועד לשאלות כמו כמה שעות כל אחת רוצה לעבוד וכמה ימי חופשה היא רוצה בשנה. על החזון והמטרות היינו מסונכרנות. על רוב השאר - לא. העובדה שדיברנו על זה בשלב מוקדם כל כך, ממש בימים הראשונים, עזרה לנו לפרק את כל המוקשים הפוטנציאליים, ולוודא שלא נהיה מופתעות בהמשך.
אני ממשיכה ללמוד מהילה כל הזמן. אחד הדברים המדהימים אצלה זה שהיא מוכנה לאתגר כל תפיסה קיימת, ולפעמים זה מביא אותנו לגלות שכל מיני הנחות שאולי החזקנו בהן הן לא בהכרח הכרחיות או מועילות. זה מאפשר לנו לחשוב בדרכים חדשניות ולפתור בעיות באופן יצירתי.
כמובן שהיו אתגרים לאורך הדרך. בגלל שינויים אישיים, בגלל אי הסכמות, בגלל דברים שלא קרו כמו שרצינו. אבל האתגרים האלה לא היו מפחידים, כי היה ברור שהם לא יכולים לערער את הבסיס היציב שלנו.
---------------------
כיום אני עובדת עם הילה בשותפות מלאה ב"עיינה", ובמסגרת השותפות הזו אנחנו מייעצות לארגונים שמעוניינים להטמיע קיימות באופן אסטרטגי והוליסטי. במקביל, אני מלווה עסקים קטנים באופן עצמאי, עם התמקדות בעסקים בתחום הקיימות ובעסקים של עצמאיות. השילוב הזה בין שותפות לבין עבודה עצמאית הוא שילוב שעובד עבורי נהדר, ואני מאוד שמחה בו.
אם משהו בטקסט נגע בך, או שיש לך שאלה, הארה או תהייה - מוזמנת מאוד לכתוב לי. אני תמיד שמחה לשמוע.
lidor.hagar@gmail.com
מכירה מישהי שיכולה להיתרם מהטקסט? פעם מישהו אמר לי "אל תתלבטי. אם יש משהו שנראה לך שיעניין אותי, שלחי לי". אימצתי את זה, וזה הוביל לדברים נהדרים. ממליצה גם לך :)
Comments